פסק-דין בתיק ע"פ 8292/09

השופט  י' דנציגר:

לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 29.6.2009 ועל גזר הדין מיום 10.9.2009 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' למלשטריך-לטר ו-מ' גלעד) בתפ"ח 5043-08, במסגרתם הורשע המערער בביצוע מעשים מגונים [לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] והושתו עליו 42 חודשי מאסר בפועל (החל מיום מעצרו 3.9.2008); 18 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירת מין מסוג פשע; ותשלום פיצויים למתלונן בסך של 15,000 ש"ח.

כתב האישום

1.        בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עבד המערער בשיפוץ דירה ליד ביתו של המתלונן, קטין יליד שנת 1995 (להלן: המתלונן). ביום 3.9.2008 הגיע המתלונן לדירה בה עבד המערער והשניים החלו לשוחח. המערער ביקש מהמתלונן לסגור את הדלת והלך בעצמו לסגור את החלון. בהמשך, דחף המערער את המתלונן בכוח והכניס אותו לחדר בדירה. המערער שאל את המתלונן אם הוא מעוניין לקיים עמו יחסי מין, אולם המתלונן סירב. המערער ביקש לראות את ישבנו של המתלונן, הפשיט את מכנסיו ותחתוניו בכוח וללא הסכמתו של המתלונן, הרים את חולצתו של המתלונן והתפשט בעצמו ממכנסיו ותחתוניו. המערער הורה למתלונן להסתובב, להתכופף ולהניח ראשו על בלוקים שהיו במקום והחל ללקק עם לשונו את ישבנו ואת פי הטבעת של המתלונן, למרות שהאחרון אמר שהוא אינו מעוניין בכך. כמו כן נגע המערער באיבר מינו ובאשכיו של המתלונן ואיים עליו כי יכה אותו אם ירים את מכנסיו. בשלב כלשהו, כאשר ניסה המתלונן להרים את מכנסיו, בעט בו המערער והיכה אותו בישבנו. לאחר מכן חזר המערער לנשק את ישבנו של המתלונן. במהלך המעשים המתוארים לעיל אונן המערער עד שהגיע לסיפוקו ולאחר מכן אמר למתלונן כי המעשים יישארו ביניהם ואיים עליו כי אם יספר למישהו על המעשים, הוא יכה אותו. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו שש עשרה שנים, שלא בהסכמתו החופשית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        באשר למעשים המיוחסים למערער במסגרת כתב האישום ניצבו בפני בית המשפט המחוזי גרסתו של המתלונן מחד, כפי שתועדה על ידי חוקר הילדים וכפי שנשמעה בבית המשפט, וגרסתו של המערער מאידך, כפי שעלתה מהודעותיו במשטרה ומעדותו בבית המשפט. כן העידו בבית המשפט המחוזי עדים נוספים, שלא היו נוכחים באירוע עצמו, באשר לראיות חיצוניות. 

גרסת המתלונן

3.        המתלונן, אשר היה במועד עדותו בן 14, העיד כאשר המערער צופה בעדותו בחדר סמוך באמצעות וידאו-קונפרנס. בית המשפט ציין כי בדרך זו ניתן היה לצפות במערער כשהוא מקשיב לעדות, מבלי שהמתלונן חוזה במערער בעצמו.

           מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המתלונן מסר גרסה המפרטת את השתלשלות העניינים ביום האירוע. בין היתר העיד המתלונן כי בעת שהמערער ביצע בו את זממו וליקק את ישבנו, הוא חש בזיפי המערער על ישבנו וציין כי המערער לא היה מגולח. המתלונן העיד כי בסיום המעשים יצא למערער "רוק מהבולבול", אותו ניגב המערער על הקיר בדירה וכי טרם סיום המעשים הוא ראה את הקעקוע שיש למערער על ישבנו, אותו תיאר כ"ראש של אריה" הממוקם על הלחי השמאלית של הישבן באמצע, לכיוון חריץ הישבן. המתלונן העיד כי המערער אמר לו לא להסתכל על הקעקוע. לפי גרסת המתלונן, המערער נתן לו בהמשך סכום כסף וביקש ממנו לקנות במכולת קוקה-קולה ו-וופלים. המתלונן הביא את הקולה והוופלים וישב עם המערער, אשר אמר לו שהאירוע יישאר ביניהם. לאחר מכן נכנס המערער לחדר על מנת לערבב בטון והמתלונן הלך לביתו וסיפר להוריו, כשהוא צועק ובוכה, את שאירע.

4.        בית המשפט המחוזי ציין כי מחקירתו של המתלונן בפני חוקר הילדים עולים פרטי האירוע כפי שאלו נמסרו בבית המשפט בשינויים מינוריים, אותם הגדיר בית המשפט כשינויים חסרי חשיבות בהתפתחות האירוע אשר "אינם עולים לכדי סתירות ממשיות" (סעיף 4.3 להכרעת הדין). 

גרסת המערער

5.        מהודעותיו של המערער במשטרה עולה כי זה נחקר ביום האירוע וסירב במהלך חקירתו להשיב על שאלה כלשהי מבלי שידבר תחילה עם עורך דינו. מאחר שעורך דינו לא ענה לטלפון הנייד, שמר המערער על זכות השתיקה. בעדותו בבית המשפט טען המערער כי שמר על זכות השתיקה מכיוון שהחוקר שחקר אותו פנה אליו בגסות. המערער נתן לראשונה את גרסתו לאירוע רק ארבעה ימים לאחר מכן, בעקבות שיחה עם עורך דינו. במסגרת גרסה זו טען המערער כי המתלונן ביקש ממנו שיגע בו, וביקש לראות את "הכלי" שלו. לטענת המערער, הוא לא נענה לבקשותיו של המתלונן וכל שעשה הוא רק לסייע למתלונן לנער את האבק ממכנסיו ולהרים את מכנסיו שירדו מעט בגלל הישיבה על הבלוקים. בנוסף הכחיש המערער בגרסתו זו את שאר המעשים שיוחסו לו במסגרת כתב האישום.

           בחקירתו מיום 10.9.2008 ביקש המערער לשמור על זכות השתיקה, על אף שכבר נועץ עם עורך דינו באותו המועד. בבית המשפט טען המערער כי הוא היה בצום באותו היום וכי השאלות חזרו על עצמן ולא היה לו מה להוסיף. גם בחקירה נוספת מיום 14.9.2008 סירב המערער לענות על שאלות נוספות.

6.        בעדותו בבית המשפט חזר המערער על הגרסה שמסר בחקירותיו במשטרה, כאשר לטענתו המתלונן ראה את הקעקוע שעל ישבנו מכיוון שמכנסיו נפלו קצת למטה מהמותניים בגלל חגורת הטפסנות שהיתה עליהם. משנשאל המערער מדוע טרח לנקות אבק ולסדר את מכנסיו של ילד בן 13 טען כי חשב בתחילה כי מדובר בילד עם בעיה נפשית ולכן ניסה לעזור לו. כן טען המערער כי הוא נהג עם המתלונן כפי שהיה נוהג עם בנו.

עדויות נוספות

7.        עדות הורי המתלונן - אמו של המתלונן העידה כי ביום האירוע, בסביבות השעה 17:30, חזר המתלונן לביתו כשכוס קולה בידו ולאחר שנכנס הביתה החל לצרוח ולבכות. המתלונן סיפר לה כי נכנס לדירה בה עורכים שיפוץ ושם המערער הוריד לו את מכנסיו, ליקק לו את הישבן והשווה את איברי המין שלהם. לפי עדות האם, המערער אמר לבנה בסיום המעשים: "אל תשכח שישאר בינינו לא צריך לספר להורים" (עמ' 14 לפרוטוקול). לאחר מכן ירדה האם ביחד עם בעלה לדירה, שם פגשו במערער. לפי עדותה, המתלונן אמר להם כי "זה הוא" ובתגובה הם קראו למשטרה. בית המשפט המחוזי ציין כי מעדותו של האב במשטרה עולים פרטים הזהים לגרסתה של האם.

           בית המשפט המחוזי קבע כי עדות הוריו של המתלונן הינה עדות אמינה וציין כי למרות שהאם עומתה במהלך חקירתה הנגדית עם סתירות שהתעוררו בין עדותה לבין גרסתה במשטרה, אין בסתירה זו "כדי להעיב על מכלול עדותה שהיתה אמינה ולא מגמתית" (סעיף 5.4 להכרעת הדין). כך נקבע גם לגבי עדותו של האב.

8.        עדותו של כמאל, שוטר מתנדב, מכר של המערער - המערער פגש את כמאל בתחנת המשטרה בעכו וביקש ממנו עזרה כדי להשתחרר. כמאל העיד בבית המשפט כי כששאל את המערער מה עשה, סיפר לו המערער: "שיחקתי עם הילד וליטפתי אותו בחלק גופו התחתון" (סעיף 8.1. להכרעת הדין). כמאל רשם את הדברים במזכר שהוגש לבית המשפט. בעניין זה טען המערער כי הוא אמר לכמאל כי מאשימים אותו במעשים אלו, ולא כי הוא ביצע אותם, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של כמאל, עם נוסח המזכר שנרשם בסמוך לאמירת הדברים ולא עם עדות ההזמה של כמאל אשר ציין כי רשם את מה שאמר המערער "מילה במילה".

9.        עדות בעל המכולת - בעל חנות המכולת, שם קנה המתלונן את הקולה והוופלים העיד כי הוא מכיר את המתלונן מהשכונה וגם כי זכר את האירוע בו הגיעה המשטרה ולקחה את המערער. לפי עדותו של בעל המכולת, המתלונן התנהג כרגיל כשקנה אצלו באותו היום. משנשאל המתלונן מדוע לא סיפר לבעל המכולת את שאירע, מאחר וזה היה האדם הראשון שאותו ראה לאחר המעשים, טען כי רצה לספר זאת להוריו ולא למוכר מהמכולת. בית המשפט ציין כי המתלונן אישר שלא בכה כאשר הלך למכולת ולא כאשר חזר ממנה, אלא רק כאשר הגיע לביתו.